הצלה קולקטיבית

אני נזכר באדם שהפך לסוכן תאורה עבורי. הוא למד באותו מוסד להשכלה גבוהה כמוני, והוא היה צעיר ממני בכמה קבוצות.

פעם, כשהתייעצתי עם החברה שבה הוא עבד, טיילנו איפשהו בעיר. לפתע, הבהיל אותנו הקול החזק של התרסקות מתכת ורכב שנעצר. פנינו וראינו שרכב כבד פגע במכונית קטנה ונסע במהירות. המכונית הקטנה עדיין הסתובבה במעגלים. הייתי נטוע בקרקע, בחלקו בהלם ובחלקו בפחד, אך הילד הצעיר הזה זינק לעבר המכונית הקטנה וצעק שעלינו להוציא מיד את יושבי המכונית שנפגעה, שמא יתלקח הרכב באש עקב פגיעה.

כזה היה כוחה של הקריאה ההיא שעקבתי אחריו בריצה. בחסדי הקב"ה, יכולנו לפתוח את דלת המכונית ולשלוף את שני האנשים פנימה. הנהג הושפע הכי הרבה - הוא היה בהלם, מדמם, אבל חי. הרחקנו אותו מהרכב, הושבנו אותו, נתנו לו מים והילד השתמש במטפחת שלו כדי לכסות את הפצע שלו עד שהאמבולנס הגיע.

מעולם לא הייתי חלק ממאמץ "הצלה" מהסוג הזה עד אז, ואני בטוח ב-100% שאם הייתי לבד באותו יום, הייתי פשוט עומד ובוהה באהדה, ולא עושה שום דבר מהסוג שאני בסופו של דבר עשה עם הצעיר ההוא המוביל את הדרך.

מעולם לא חלקתי אותו איתו, אבל הוא סוכן ההארה שלי, ואני מחדש את המעשה שלו במוחי בכל פעם שאני מפחד (או מהסס) לעזור לכל מי שסובל או נזקק, במיוחד במרחב ציבורי.

"מה האהבה תעשה?" הפכתי את זה למנטרה שלי שעוזרת לי להתכוונן לקשרים ההדדיים שלנו ולא לנפרדות.