איך נחזיק את שברון הלב שלנו?

[השיחה למטה הייתה בשיחת הפתיחה של תרמיל החמלה הבין-דתית, ב-11 בספטמבר 2022.]

תודה לכולכם, על שהייתם בי ועל שהחזקתם את המרחב הזה והפצתם את החמלה ברחבי העולם בכל כך הרבה דרכים. לכבוד הוא לי להיות איתך. והיום אנו זוכרים פצע בעולם, ומברכים את מי שנפגעו לעד מאירועי היום הזה בריפוי ותקווה. לפעמים הלב שלנו נשבר. לפעמים אנחנו חווים את שברון הלב של העולם. וכשאנחנו עושים זאת, עולה שאלה שפרייטה רמז עליה. והשאלה יכולה להישאל בדרכים רבות ושונות, עם הרבה טעמים וצבעים וגוונים שונים, אבל בבסיסה, הדרך שבה אני ממסגר אותה היא: איך אנחנו מכבדים את הזיכרון ואת הכאב הנלווה לאירועים כואבים, את הזיכרון של אירועים קשים וכואבים וטרגיים. איך לומדים מהזיכרון ואיך הופכים אותו למקור של חמלה, תקווה וברכה. דרך נוספת לשאול את השאלה היא: מה אנחנו עושים עם שברון הלב שלנו?

כפי שציינה פריטה, זכיתי ללמוד שנים רבות אצל פרופסור אלי ויזל, ואני בטוח שחלקכם יודעים שאלי ויזל שרד את השואה. הוא ראה את אובדן אמו ואחותו הקטנה, ואחר כך את אביו במחנות המוות, את הרס עיר הולדתו ואת כל התרבות והחברה שבה גדל, את התרבות היהודית המסורתית שלפני המלחמה, שנמחקה באמת . והוא שרד ואיכשהו הצליח להפוך את החוויה שלו מהחושך והסבל הרדיקלי הזה לכוח מניע לכל כך הרבה טוב, לכל כך הרבה עבודה בזכויות אדם ומניעת רצח עם ועשיית שלום. וכמורה וכסופר, הוא ראה במשימתו במשך עשרות שנים, למשך שארית חייו, רגישות לתלמידים ולקוראים ולקהלים, וכל מי שיקשיב למציאות של האחר, למציאות של בני אדם אחרים, לעזור לאנשים לעבור מלהיות צופים, להיות עדים.

צופה הוא מי שרואה את סבלו של הזולת ומרגיש מרוחק ממנו, ולא מעורב כלל וכלל לא מחובר, כלל לא אחראי. ועד הוא מישהו שרואה, חווה, לומד על סבל, ומרגיש שחייבת להיות תגובה. וכך אני זוכר שאחרי אירועי ה-11 בספטמבר 2001, התקשרתי לפרופסור ויזל, ושאלתי אותו, איך נוכל למצוא בזה תקווה? והיתה לנו שיחה ארוכה. ובזמן ששאלתי את המסגור שלי, השאלה שלי, עלתה בי מחשבה ושיתפתי אותו כדי לשמוע את תגובתו. והמחשבה הייתה מאוד פשוטה אבל היא הייתה כזו: תראו איך קבוצה קטנה של אנשים מונעים על ידי אידיאולוגיה אפלה שינתה את המציאות עבור העולם שלנו. הכל שונה עכשיו. כל כך הרבה דלתות חדשות שהיינו מעדיפות לא לפתוח נפתחו כעת, ויש לנו אתגרים חדשים ושאלות חדשות. אם זה יכול לקרות בכיוון של חושך, האם זה לא יכול לקרות גם בשירות החיים, של השלום, של שחרורים מפתיעים? האם קבוצה קטנה של אנשים יכולה לבצע שינוי קיצוני? האם זה אחד הלקחים הרבים של הרגע הנורא הזה? ותגובתו של פרופסור ויזל הייתה קצרה וברורה: "זה בהחלט יכול, אבל זה תלוי בנו לעשות את זה".

במסורת שלי, ביהדות, אנו מתפללים לשלום שלוש פעמים ביום. שלום - שלום הוא שם ה'. אנו כמהים לשלום, אך עלינו גם לפעול למענו. ואחד המיסטיקנים הגדולים של המסורת שלי, רבי נחמן מברסלב, שחי לפני כ-200 שנה באוקראינה, מלמד שעלינו לחפש שלום בין בני אדם ובין קהילות בעולם, אך עלינו גם לחפש שלום בתוכנו. עולמות פנימיים. ולחפש שלום בעולמנו הפנימי פירושו למצוא את היופי האלוהי במקומות הגבוהים ביותר שלנו ובמקומות הנמוכים ביותר שלנו, באור שלנו ובצל שלנו, בכוחנו ובמאבקינו.

והוא אומר שאנחנו יכולים לעשות את זה. זה אפשרי כי מתחת לכל ההבחנות ולכל השיפוטים שאנו עושים וחווים בחיינו, מסתתרת אחדות יסודית, אחדות. בתורות המיסטיות היהודיות, כמו בתורה המיסטית של מסורות רבות, אולי כל המסורות המיסטיות, הבריאה, היקום, חיינו כולם נעים מאחדות ועוברים לאחדות. ובין לבין יש ריבוי, 10,000 הדברים של העולם. כל ההיסטוריה מתרחשת ברגע זה בין שתי אחדות, וכל אחד מחיינו עובר מאחדות לאחדות. ובין לבין אנו חווים מגוון מפגשים וסיפורים ושיעורים. אבל לפי התורות המיסטיות של המסורת שלי, האחדות השנייה, בסוף ההיסטוריה, שונה מהאחדות הראשונה בהתחלה, כי לאחדות השנייה יש את הרושם, את החותם של כל הסיפורים שהתגלו.

ולכן תנועת היקום ותנועת ההיסטוריה, בראייה זו, היא מאחדות פשוטה לריבוי וכל המאבקים וכל הסיפורים וכל הצבעים וכל הטונים וכל החוויות שכולנו חווינו במצטבר. לאורך ההיסטוריה שלנו והחיים האישיים שלנו, ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו. ואז שוב, חזרה לאחדות שהיא עכשיו אחדות עשירה ומורכבת עם הרבה הרבה סיפורים, צבעים, גוונים, שירים, שירים וריקודים הכלולים איכשהו באחדות הזו. ובאמצעות חיינו, דרך המעשים הטובים שלנו ומעשי החסד שלנו, אנו מתאחדים מחדש כל היבט בודד של היקום שאנו נוגעים בו עם האחדות הבסיסית הראשונית. ומה שזה אומר עבורי ברמה מאוד פשוטה הוא שכולנו מחוברים באחדות, מסורות האמונה שלנו, הסיפורים שלנו חולקים כל כך הרבה משותף ותהודה.

אנחנו הולכים כל כך קרוב זה לזה במעלה ההר עד למקום שבו שמים וארץ מתנשקים. אנחנו גם מחוברים, כפי שלימד אותנו פרופסור ויזל, דרך הסיפורים שלנו והשונות שלנו, מה שפרופסור ויזל כינה את האחרות שלנו. לעתים קרובות מדי זה מקור והיה מקור לקונפליקט וניכור בסבל, אבל באמת זה יכול להיות, וזה חייב להיות מקור ליראה והנאה. אז כשאני רואה אדם אחר, אני יכול להתחבר לדברים המשותפים, למשותף, להדהודים העמוקים ולמוצא האולטימטיבי המשותף שלנו ולגורל האולטימטיבי המשותף שלנו. אבל באותה מידה כשאני רואה אדם אחר, אני יכול לעמוד בסקרנות ולהתענג ללמוד בדיוק מההבדלים בינינו, ואלה שתי הדרכים לחמלה ולכבוד ולשלום. אבל דרך כל אחת מהדרכים, עלי ללמוד לעמוד ביראת כבוד וביראת כבוד בנוכחות בן אדם אחר יקר לאין שיעור.

אני רוצה לחלוק סיפור שמכיל כמה רמזים כיצד נוכל לצמוח בזה. וזה סיפור שבעיני הוא סיפור מיסטי וקיומי מאוד עמוק, סיפור רוחני, אבל זה לא סיפור עתיק. זה לא מהמאסטרים המיסטיים. זה סיפור שהתרחש לא מזמן. ושמעתי את זה מהבן שלי. הבן שלי היה לפני כמה שנים בתוכנית לימודים בחו"ל בישראל, שכללה טיול לפולין. וזו הייתה קבוצה של בני נוער אמריקאים שביקרה במרכזים הישנים של החיים היהודיים בוורשה ובקרקוב ובמקומות אחרים, ערים המאוכלסות כיום בקהילות אחרות, כמה יהודים, כמו גם ברוחות הרפאים של הרבים שנלקחו במהלך השואה. והמתבגרים האלה נסעו לאותם מקומות כדי ללמוד על ההיסטוריה שלהם כיהודים אמריקאים, על מוצאם.

והם גם נסעו למחנות, ששמותיהם, כשדיברו, פתחו חורים שחורים בעולם. והם הגיעו והם נסעו וחקרו ולמדו. ויום אחד באמצע כל זה, החבר הכי טוב של הבן שלי בתוכנית הזו עזב באופן מסתורי ליום אחד עם אחת היועצות. הוא נעלם, והוא חזר בשעת לילה מאוחרת והוא לא אמר לאף אחד איפה הוא היה, אבל בסופו של דבר הוא סיפר לבן שלי כי הם היו חברים טובים, וזה מה שהוא אמר. חבר של בני סיפר את הדברים הבאים.

הוא אמר, אתה יודע, סבא וסבתא רבא שלי נישאו שלושה שבועות לפני הגירוש למחנה ריכוז. ובמחנה, סבא רבא שלי היה הולך כל יום בשעת הדמדומים אל הגדר שהפרידה בין הגברים למחנה הנשים. והוא יפגוש שם את סבתא רבא שלי כשיוכל. והוא היה מחליק לה תפוח אדמה נוסף או חתיכת לחם דרך הגדר בכל פעם שהיה יכול, וזה נמשך כמה שבועות. אבל אז, המשיך ידידו של בני, סבתא רבא שלי הועברה מהמחנה עצמו לפאתי המחנה, שם הייתה חוות ארנבות. הנאצים הכינו קולרים למדים שלהם מהארנבים. וחוות הארנבים הזו נוהלה על ידי פולני בן 19 בשם ולאדיץ' מיסיונה, שהבין בשלב מסוים שהארנבים מקבלים אוכל טוב יותר ויותר מהעבדים היהודים. וכך התגנב להם אוכל ונתפס על ידי הגרמנים והוכה, אבל הוא עשה זאת שוב ושוב.

ואז קרה משהו, המשיכה החבר של הבן שלי, סבתא רבא שלי חתכה את זרועה על גדר. זה לא היה חתך רציני, אבל הוא נדבק. וזה גם לא היה רציני אם יש לך אנטיביוטיקה, אבל כמובן שליהודי באותו זמן ובמקום זה היה בלתי אפשרי לקבל תרופה. וכך הזיהום התפשט וסבתא רבא שלי בבירור עמדה למות. מה עשה המנהל בן ה-19 של חוות הארנבים כשראה את זה? הוא חתך את זרועו, והוא הניח את הפצע שלו על הפצע שלה כדי לקבל את אותו זיהום. והוא עשה, הוא נדבק באותו זיהום שהיה לה, והוא אפשר לו לגדול ולהתפתח עד שזה נעשה קצת חמור, והזרוע שלו הייתה נפוחה ואדומה. והוא הלך לנאצים ואמר, אני צריך תרופה. אני מנהל, אני מנהל טוב. ואם אני אמות, אתה הולך לאבד הרבה מהפרודוקטיביות של חוות הארנבים הזו. אז נתנו לו אנטיביוטיקה והוא חלק אותם עם סבתא רבא שלי והוא הציל את חייה. וכך המשיך החבר של בני. איפה הייתי לפני כמה ימים כשעזבתי את התוכנית? הלכתי לראות את ולאדיץ' מיסיונה. עכשיו הוא איש זקן. הוא עדיין חי. והוא גר מחוץ לוורשה. הלכתי לראות אותו כדי לומר, תודה על חיי. תודה על חיי.

מה זה אומר לחלוק את הפצע של מישהו אחר? מה זה אומר לשתף מישהו אחר במחלה או בזיהום? מה צריך כדי להפוך לאדם שיעשה דבר כזה מול לחץ אדיר לשנוא ולעשות דה-הומניזציה של האחר? אילו ידענו את התשובה לשאלה הזו, אילו ידענו להפעיל את מרכזי החמלה והאומץ המוסריים של בני האדם, לא היה עולמנו נראה אחרת. מה אם נכנסנו זה לתודעתו של זה עד כדי כך שנהיה פגיעים ורגישים לפצעיו של האחר? מה אם כל אחד מאיתנו וכל קבוצה מאורגנת של בני אדם, כל קהילה, הרגישו באמת ובתמים שמה שפוצע אותך פוצע גם אותי? ומה אם היינו יודעים שהריפוי שלנו, הריפוי שלנו, תלוי בריפוי של אחרים? האם ייתכן שנוכל ללמוד לחלוק את הפצע של אחר? האם אפשר לזכור שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, משפחה? האם יתכן שנוכל לפתוח את ליבנו זה לזה ובכך להפוך לברכות זה לזה ולכל הבריאה שאנו אמורים להיות.

כפי שאמר לי פרופסור ויזל באותה שיחה לפני שנים רבות, התשובה תלויה בכל אחד מאיתנו. זה תלוי בנו באופן אישי. זה תלוי בנו יחד כקהילה יפה וגדלה של אנשים המשתוקקים לריפוי, והכמיהה, לאפשר לכמיהה ולרצון שלנו לשלווה ולריפוי ולחיבור לגדול, היא המפתח.

הכמיהה היא ברכה, למרות שהיא לא תמיד נוחה ולעתים קרובות מלמדים אותנו להימנע ממנה, עלינו להעמיק את הכמיהה שלנו ולהשמיע לה קול. וכפי שלימד אותנו פרופסור ויזל, עלינו לטפח את השמחה שלנו כדי לתמוך במחויבות המתמשכת להפוך את העולם למקום של חמלה ואהבה קדושה.

אנחנו לא לבד בזה. יש לנו את העזרה של אבותינו, של המורים שלנו, של החברים שלנו, של הילדים שלנו שמעודדים אותנו מהעתיד. יש לנו אחד את השני, יש לנו את התמיכה והאהבה האינסופיים של האלוהי. שיהיה כך.