משרת את האהבה

בינואר 2024, סטייסי לוסון ניהלה דיאלוג מאיר עיניים עם לולו אסקובר ומייקל מרצ'טי. להלן קטע משיחה זו.

את בעולם כאשת עסקים מצליחה; וגם, אתה מנהיג רוחני. אתה לוקח סיכונים כדי לצאת מאזור הנוחות שלך. האם שינוי פנימי ושינוי חיצוני הולכים יד ביד?

יש הרבה נורמות ומערכות תרבותיות בעולם. אפילו משהו כמו כוח -- קל לבטא כוח בצורה שהיא הדרך ה"רגילה"; למשל, כוח על משהו. למדתי שזה לא קשור להיות אדם חזק. מדובר בעמידה בכוחנו, זו האותנטיות של מי שאנחנו. אם מישהו אולי רך או אם הוא פגיע או שהוא יצירתי, עמידה בכוחו היא למעשה לעמוד במלוא הביטוי הפגיע של מי שהוא ולהציע את הגאונות הזו - המתנה הזו - לעולם. אז זה דורש שינוי פנימי כדי להכיר באמת את הגאונות והביטוי הייחודיים שלנו. ושינוי חיצוני דורש שיותר אנשים יעשו את זה. הגאונות הייחודית שאני מרגישה שכולנו נושאים היא כל כך מיוחדת ולפעמים קשה להבחין בה. אבל השינוי הפנימי מאפשר לנו למצוא את זה; ואז, השינוי החיצוני מחייב אותנו להיות כאלה.

ואיך מגלים את הדברים האלה?

אני עדיין מנסה. הזכרתי כוח. אני חושב שזה היה נושא אחר כל חיי. אני זוכרת שעשיתי סקר בהרווארד באחד הקורסים, שבו היינו צריכים לדרג את הדברים שהכי משכנעים אותנו בקריירה שלנו - דברים כמו הכרה או פיצוי כספי או גירוי אינטלקטואלי; או יחסים עם עמיתים וכו'. אני לא זוכר מה שמתי בראש, אבל המילה האחרונה מתוך כ-20 מילים, הייתה כוח. אני זוכר שחשבתי, זה מעניין. האם זה באמת נכון? וישבתי שם, וזה היה נכון.

מאוחר יותר, רצתי לקונגרס, שזה מקום שיש בו כל מיני מבני כוח ודינמיקה מוזרים. זה באמת מעוצב ומאורגן כמעט באופן מרכזי סביב כוח. לכן, הרעיון הזה של עמידה בכוחנו, כמו מה שבאמת מותאם באופן אותנטי לערכים שלנו ולמי שאנחנו, הוא לדעתי מסע ארוך. זה צעד אחר צעד. זה הדבר שאתה חי לתוכו מדי יום. זה מה שאתה עושה עם כל החיים. היה לי ממש קשה לרוץ לקונגרס. אבל זה כנראה סיפור ארוך יותר.

המוטיבציה שלך לרוץ לקונגרס האמריקאי הגיעה במהלך מדיטציה. זה היה משהו שלא חיכית לו; משהו שהתנגדת לו. האני הפנימי שלך לא היה מאוד מרוצה מהשיחה שלך. אז לפעמים קשה למצוא או לחיות את האותנטיות הזו. מה שמעניין גם הוא שלפעמים אתה לא מרגיש חובה ללכת בדרך שמוצגת לך. אתה יכול לשתף עוד על זה?

מעולם לא נמשכתי לפוליטיקה. תמיד הרגשתי שהאנרגיה מרגישה מאוד מרוטשת, שלילית, מפצלת ולא נוחה. התמודדתי לקונגרס ב-2012, בעקבות שבע השנים שבהן ביליתי במחצית בהודו. במהלך התקופה בהודו, בילינו לפעמים 10 או 12 שעות ביום במדיטציה כדי להעמיק את עבודתנו. הייתי הרבה במערה, בסביבה של אשרם שהיתה מתוקה מאוד. ולמרות שזה היה עז, זה היה מוגן. האנרגיות היו ברמה מסוימת שאפשרה לטרנספורמציה לא להיות קשה מדי.

עברתי בערך תקופה של ארבעה חודשים שבה כל הזמן קיבלתי את ההדרכה הפנימית החזקה הזו שאני צריכה לצאת החוצה והייתי צריכה לרוץ לפוליטיקה. וחשבתי, אתה יודע מה? לא. נכנסתי ללילה האפל הזה של הנשמה. בשבילי זה היה, "רגע, אני לא רוצה לעשות את זה. איך הדרכה, יקום, מקור, אלוהי מה שזה לא יהיה בשבילך - איך זה יכול לבקש ממני לעשות משהו כזה? האם זה באמת מבקש? האם זה באמת מה שאני שומע איך אפשר לבקש ממני לעשות משהו שאני כל כך לא רוצה לעשות?

היה לי הרבה פחד אם אוכל להיכנס לתחום הזה ולמעשה לשמור על המרכז שלי. זה מה שהיה כמעט הרסני לפני שזה היה הרסני-- הפחד שלא אהיה מאוזן, ושזה יהיה קשה. אז, ממש נכנסתי לקרב עם עצמי. כל יום התעוררתי בדמעות. במדיטציה שלי, הייתי מתמודד עם, "האם זה אמיתי? האם אני צריך לעקוב אחרי זה?" ולבסוף המורה שלי אמרה, "אתה יודע, זה השלב הבא. זה מה שאתה צריך לעשות." עדיין נלחמתי בזה. ואז הבנתי, ובכן, רגע, אם אתה לא פועל לפי ההנחיות שלך, אז מה יש לך? זה כל מה שיש. המחשבה בעצם להגיד לא ולהפנות את הגב לזה הרגישה כל כך שטוחה או מנותקת בצורה משתקת. ידעתי שאני חייב להתערב.

החוויה הייתה למעשה טראומטית למדי. מנקודת מבט חיצונית, זה היה כמו להפעיל סטארט-אפ. לעשות את הדברים היומיומיים בפועל לא הייתה בעיה. זה היה שלבי ויכוחים 24/7 ודיבור בפני קהל וגיוס כספים וגיוס גזיליונים של דולרים. אבל האנרגיה הייתה הרסנית מאוד. הרגשתי מרוסק מכמה שהרגשתי מהאנשים. לחצתי מאות ידיים כל יום. היו אמהות שלא יכלו לשלם עבור טיפול בילדים. היו קשישים שלא היו להם שירותי בריאות. וזה היה מיד אחרי הקריסה הפיננסית. אז הייתה אבטלה עצומה. זה היה מרתיע לחשוב איך אפשר לפתור את הבעיות האלה. והתהליך המדיני כל כך קשה.

אני זוכר, יש לי זיכרון אחד שהיה סוג של רגע מכונן בקמפיין. זה היה ביום כדור הארץ באביב 2012. הייתי מאחורי הקלעים הוקמתי מיקרופון כדי לעלות לבמה לדיון. האישה הזו שמעולם לא פגשתי, מצאה את דרכה אל מאחורי הקלעים וניגשה אלי. היא בטח הייתה עם אחד המועמדים האחרים.

היא התקרבה אליי בסערה והיא אמרה, "אני שונאת אותך."

המחשבה הראשונה שלי הייתה, אלוהים, אני לא חושב שאי פעם אמרתי את זה לאף אחד. אבל מה ששמעתי שיצא מהפה שלי היה, "אוי אלוהים, אני אפילו לא מכיר אותך, אבל אני אוהב אותך. תגיד לי מה כואב. אולי אני יכול לעזור".

היא סוג של הסתובבה על עקביה ופשוט נדדה. היא כל כך הופתעה שמישהו בתחום הפוליטי יגיב ככה. היא אפילו לא יכלה להכיל את זה. וזה לא היה רגע שבו באמת יכולתי לבלות איתה. ממש מושכים אותי לבמה.

אני זוכר שמישהו הזכיר את זה אתמול על גנדי: כשהוא הכריז על משהו, הוא היה צריך לחיות בתוכו. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם זה היה כמו, "וואו, איזו הצהרה הצהרתי הרגע? זו הקרבה של אהבה. לא משנה מה יקרה, מדובר על לעשות את מה שנדרש ולעשות את זה באהבה". הפוליטיקה שלנו אולי מוכנה לזה עדיין ואולי לא. יכול להיות שזה לא הזמן. או שאולי כן.

בסופו של דבר, בעצם חשבתי שקראתי כי אני צריך לנצח. למעשה חשבתי, למה שהאלוהי יגיד לי שאני צריך לעשות את זה [כלומר לרוץ לקונגרס] אם לא נועדתי לנצח? זה לא יצא כך. איבדתי. התקרבנו, אבל לא ניצחנו.

חשבתי, מה? חכה רגע, האם ההדרכה שלי הייתה שגויה? זה היה רק ​​שנים מאז, כפי שהרהרתי, נזכרתי שיש משהו בבהגווד גיטה שבו קרישנה אומר לארג'ונה, "יש לך הזכות לפעול, אבל אין לך את הזכות לפירות הפעולה שלך."

אולי לעולם לא אדע בדיוק למה הצעד שלי לפוליטיקה נדרש באותה תקופה. התוצאה בכלל לא הייתה מה שציפיתי. גם אני הרגשתי קצת מרוסק מזה, לזמן מה. אז, ויתרתי על זה. אולי לעולם לא נדע למה אי פעם נמשך לעשות כל דבר ובכמה אנשים אנחנו נוגעים, או איך המעשים שלנו משנים דברים. אבל אני כן מרגישה שהיה חשוב להפליא לעקוב אחר ההדרכה ולחיות את האהבה, לשרת את האהבה.

בציטוט אחר, כחליל ג'יבראן אומר: "עבודה היא אהבה שנראית לעין". אז, אני חושב שזו הייתה רק עוד דרך להעמיק באהבה. זו הייתה דרך די קשה, אבל אני אסיר תודה.