האחות מרילין: לבוא ולראות

לפני הרבה מאוד שנים, כשהייתי בן 18 ונכנסתי לראשונה למנזר, התכוונתי להיות מורה ולהיות מתמטיקאי וכל זה. החיים שלנו היו מאוד מובנים מ-5:00 עד 22:00, כל יום, למעט יום ראשון שהיה לנו חופש אחר הצהריים.

מוקדם באותה שנה ראשונה, אחת הנזירות הטירוניות האחרות הזמינה אותי לנסוע איתה לסן פרנסיסקו לבקר את דודה. הרמתי את מבטי מהספר שקראתי ואמרתי, "לא, אני לא באמת רוצה לעשות את זה". לא הכרתי את דודה ובקושי הכרתי אותה. אז חזרתי לקרוא את הספר שלי.

למחרת, המנהלת הטירונית שהייתה אחראית על ההדרכה וההדרכה שלנו קראה לי למשרדה וסיפרה את האירוע הזה.

היא אמרה, "האם זה נכון שסירבת להזמנה ללכת עם אחות אחרת לבקר מישהו?"

אמרתי, "כן. נכון."

היא אמרה כמה דברים, שלא אחזור עליהם כאן :), על איך הייתי צריכה ללמוד להיות יותר פתוחה ובלה, התגובה שלי במלוא הנאיביות שלי ו(הייתי אומר עכשיו) הטיפשות, הבטתי בה ישר אמר, "אבל אחותי, יחסי אנוש זה לא באמת התחום שלי".

ההלם על פניה! פלא שהיא לא פיטרה אותי מהמנזר ושלחה אותי הביתה. :)

אבל ככה חייתי. חייתי בראש. אהבתי לקרוא. הייתי מוכשר, הייתי בטוח בעצמי, הרגשתי שאני בשליטה (ובערך, הייתי) כשהגעתי להוראה. ותמיד הרגשתי את קרבת אלוהים. אבל, איכשהו, זה אף פעם לא תורגם לאנשים אחרים -- לחיבור הזה שאני יודע עכשיו שהיא כל כך מרכזית להפליא.

החיבור הזה התחיל לעלות בי דרך המגע שלי עם פליטים.

יום אחד פגשתי בישוף שהיה מדרום סודן. [הוא היה] אפריקאי שחור, איש צנוע יפה מאוד. אני קורא לו אמא תרזה של אפריקה. הוא מת בשנה שעברה.

הוא סיפר לי על המלחמה בדרום סודן ואיך היו לו פליטים שחיו בביתו ומפציצים מכתשים בחצר שלו, כי צפון סודן הפציץ אותו על היותו משכן שלום וכל זה.

תגובתי המיידית הייתה (לא ידעתי את שמו), "בישוף", אמרתי. "הלוואי וידעתי יותר על הסבל של עמך."

הוא הסתכל עליי ואמר, "בוא תראה."

בוא ותראה.

וכך עשיתי.

למדנו כתבי קודש -- כתבי קודש נוצריים וכתבים עבריים -- כאשר התאמנתי במנזר, וזו המילה הראשונה, המשפט הראשון, שישוע מדבר בבשורה של יוחנן. שני גברים ניגשים אליו ואומרים: "המורה, איפה אתה גר?"

והוא אומר: "בוא וראה".

אז כשהבישוף אמר לי את זה, הייתי כמו, 'אה, אני לא יכול להגיד לא לזה'.

אתה יודע, בוא ותראה. ואני לא חשבתי על כשהייתי בן שמונה עשרה ואמרתי, "לא, אני לא רוצה ללכת לראות את הדוד שלך."

עד אז הייתה לי פתיחות, בגלל העבודה עם פליטים, שאכן רציתי לבוא לראות. וכך הלכתי וראיתי.

התקרית הזאת שלי בתור טירון צעיר, ואז נקודת המפנה ההיא עם הבישוף הזה שנים רבות מאוחר יותר, חזרה אלי דרך ServiceSpace. כאשר [המייסד] ניפון פרש עבורנו את ההבדל בין דרכי הוויה טרנספרציונליות לטרנספורמציות או יחסיות, הבנתי במשהו מזעזע עד כמה חיי היו עסקתיים. וכמה הייתי חייב לפליטים שעזרו לי לראות את זה כיחסי יותר.

כדי לחזור לשורה הזו בבשורה של יוחנן, חשבו על החיים שלכם. כמה פעמים מישהו ניגש אליך, בין אם בפגישה או במקום אחר, ואמר, "היי, אז איפה אתה גר?"

אני תמיד נותן את התשובה, "אני גר באזור מפרץ סן פרנסיסקו."

מה אם הייתי עונה יותר כמו ישו ואומר, "ובכן, בוא לראות," מזמין יותר אנשים לחיי במקום רק לסחור במידע?

"אני גר בסן פרנסיסקו, איפה אתה גר?" "אני גר בהודו." זה רק עסקה. וזה הרבה יותר נוח ככה, כי אין שום סיכון. ימין? אין סיכון.

אם היינו יכולים -- אילו יכולתי -- להתקדם יותר לכיוון הזמנות במקום מידע, עד כמה חיי היו רחבים ומעשירים יותר? כי יהיו בו יותר אנשים -- כל מי שנענה להזמנה לבוא ולראות, שזה באמת אומר: "בוא להיות איתי. תראה איפה אני גר. תראה איך אני חי".

זה מה שישוע הזמין את שני התלמידים הראשונים לעשות.

הוא יכול היה לומר "אוי אני גר בנצרת. אני בן למשפחה של נגרים".

הוא לא עשה זאת.

הוא אמר: "בוא וראה. בוא להיות איתי. חי כפי שאני חי." וזה באמת משנה.

אז עבור חיי שלי, זה אומר לעבור מעשרת הדיברות ל-8 המנוחות, שהן דרכי חיים, לא חוקים.

ולעבור ממערכת אמונות לדרך, תרגול, של חיים. למעשה, ניפון, זו הייתה גיסתך, פאווי, שאמרה לי לראשונה (כשנכנסתי לראשונה לביתם היפה לדיון עם הינדים ובודהיסטים ואתאיסטים) -- השאלה הראשונה שלה אליי הייתה "ובכן, במה אתה מאמין?" זה לא היה, "במה את מאמינה, אחות מרילין?" זה היה, "מה התרגול שלך?"

אתה יודע, אחרי 50 שנה של שהייה במנזר, אף אחד לא שאל אותי את זה מעולם. אבל זו השאלה -- מה הנוהג שלנו, בתור חסידי האהובים?

אז, משם, התחלתי להבין את הקשר בין כולם, בין אם אתה מזמין אותם או לא. אז למה לא להזמין אותם? למה לא להתעשר? וזה כמובן מה שעוסק בפלטפורמת ServiceSpace הזו. זה רשת של מחוברות. כל כך יפה.

זה גרם לי לחשוב על - אתה יודע, מתי ילדים קטנים מתחילים לצייר? אתה שם לב שהם מציירים את הבית שלהם ואת הפרח ואולי את אמא ואבא שלהם בדמויות מקל. ואז הם תמיד שמים בשמים. אבל איפה השמיים? זו הרצועה הכחולה הקטנה הזו בחצי הסנטימטר העליון של העמוד, נכון? השמיים שם למעלה. רק כשהם מתבגרים הם מבינים שהשמיים יורדים עד הקרקע, והכחול נמצא בכל מקום לאורך כל הדרך.

אני חושב שרבים מאיתנו שמכנים את עצמנו נוצרים, אנחנו עדיין חושבים על השמיים כמו שם למעלה. שאלוהים נמצא אי שם למעלה. ואנחנו מגיעים לזה, ומתגעגעים לאנשים שאנחנו חיים איתם, שאנחנו מקיימים איתם אינטראקציה. אז להכניס את תחושת המחוברות לחיינו זו מתנה כל כך גדולה.

בחייו של מונה, הצייר היפה, הוא בשלב מסוים בשנות השבעים לחייו איבד את ראייתו. הרופא אמר לו שהוא צריך לעבור ניתוח קטרקט. הוא הגיב מיד.

הוא אמר, "אני לא רוצה ניתוח."

הרופא אמר, "טוב, זה לא נורא. זה נגמר מהר מאוד."

מונה אמר, "לא, לא, לא, אני לא מפחד מזה. כל החיים שלי חיכיתי לראות את העולם כמו שאני רואה אותו עכשיו. איפה שהכל מחובר. איפה החבצלות משתלבות בבריכה ובאופק משתלב בשדה החיטה וכל זה".

וחשבתי שזו תמונה כל כך מפוארת, נכון? על מה שכולנו יודעים בליבנו -- שאין הפרדה.

כשהלכתי לריטריט, ריטריט גנדי 3.0 לפני שנה וחצי, ביליתי יום עם אחד המתנדבים הנפלאים, קישאן, בסיור בעיר העתיקה של אחמדאבאד עם עוד כמה ריטריטים. ואם אתה מכיר את קישן, אתה יודע כמה הוא מדהים. הוא צנוע לחלוטין ונוכח ושמח. אז זה מאוד אטרקטיבי להיות עם זה. לא ידעתי איזה סיור הוא מוביל, אבל רק אמרתי, "אני רוצה ללכת איתך. אתה מנהיג סיור - לאן שאתה הולך, אני הולך איתך."

יש הרבה דברים יפים בעיר העתיקה -- המקדשים, הארכיטקטורה -- אבל הוא היה מרוכז באנשים. הוא הביא אותנו לבית קפה בניהול אסירים, כדי שנוכל לדבר עם האסירים. ואז הוא דיבר עם כל מוכר שפגשנו, בין אם הם מוכרים דשא עבור הפרות - הוא אפילו דיבר עם הפרות. כל כך התרשמתי מזה, וכשיצאנו ממקדש אחד, ישבה אישה ברגליים משוכלות על המדרכה מול המקדש. היא התחננה. כששלושתנו, המערביים הלבנים, עוברים עם קישאן, האישה הזו מיד הסתובבה לעברנו והרימה את ידיה. היו לי חבורה של רופי בארנק, אז אני חופר בארנק כדי להשיג אותם.

קישן פנה אליי והוא אמר: "אל תעשה את זה".

אז חשבתי, "בסדר, כשברומא, קישאן יודע יותר טוב ממני."

אז הוצאתי יד מהארנק ופשוט ניגשתי לאישה. וקישן כרע לידה, כרך את זרועו סביב כתפה - היא הייתה די מבוגרת - והסביר לאישה הזו, "יש שלושה מבקרים מהחצי השני של העולם. מה אתה יכול לתת להם את זה היום? בטח יש מתנה לחלוק".

שלושתנו היינו כמו, "מה? האישה הזו מתחננת מאיתנו. עכשיו הוא רוצה שהיא תתן לנו משהו?"

ואז הוא אמר לה בשקט מאוד: "בוודאי שאת יכולה להציע להם ברכה."

והאישה, ללא ספק, אמרה לנו ברכה יפה.

הייתי מרותקת. וברגע זה הלך אדם כשהוא נושא שקית מאפייה ובתוכה קופסה ורודה מהמאפייה. והוא שמע את השיחה הזאת, הסתובב, חזר אלינו והציע לה את העוגה.

זה לקח בערך דקה אחת. וזה כלל כיצד אינטראקציות צריכות להיות יחסיות ולא טרנזקציות. ואיך לכל אחד יש מתנות לחלוק ולתת. והרגע הזה, אני חושב, יישאר איתי עד יום מותי. שקשן ראה את היכולת של כולם לברך את כולם.

וזה מזכיר לי את השיר הסופי מהמסורת המוסלמית של רומי. אני יודע שציטטתי כאן בעבר אבל זו התפילה האהובה עלי:

תהיו האחד שכאשר אתם נכנסים לחדר. הברכה עוברת למי שהכי זקוק לה. גם אם לא התמלאת. תהיה לחם.

תודה. אני חושב שזה צריך להיות הסיפור שלי -- שאני מנסה להיות לחם, עבור אלה שאני פוגש. ואני מנסה לענות על השאלה של "איפה אתה גר" בהזמנה להזמין את האדם השני לראות איפה אני גר ואיך אני חי והופכת לחלק מחיי.

אני מאוד מופנם, אז זה לא קל לי, אבל זה כל כך מעשיר. אני יודע שאנחנו צריכים להמשיך לעשות את זה. אם אוכל לתת עצה לכולכם הצעירים יותר :), זה יהיה לקחת את הסיכון בהזמנת אנשים אחרים להיכנס. וכשמישהו שואל אותך היכן אתה גר, שקול לתת תשובה התייחסותית במקום תשובה עסקה.

יש עוד שני ציטוטים קטנים שאשמח לשמוע ואז אני מפסיק.

יש ספר -- אני לא זוכר את המחברת כרגע -- אבל היא טיילה ברחבי מערב אפריקה עם שבט שהיה מאוד נודד והעביר את הבקר שלהם. מדי פעם, השבט יצטרך להיכנס לעיר כדי להשיג דברים חיוניים כמו סבון. ובאופן בלתי נמנע, הפקיד בחנות היה אומר, "אה, מאיפה אתם?"

והפולאני (השבט), הם תמיד היו עונים, "אנחנו כאן עכשיו."

אז במקום להסתכל לעבר שממנו באת, או אפילו לעתיד ("אנחנו בדרך לכאלה וכאלה"), הם שקעו ברגע ההווה. זה לא משנה מאיפה אני, איפה העבר שלנו, או מה העתיד שלנו עשוי להיות. אנחנו כאן עכשיו. אז בואו נתחבר אחד עם השני.

ואז, מהנזיר מהמאה החמישית, הקדוש קולומבה, שנסע הרבה לכנסיות השונות באנגליה או באירלנד (אני חושב שזה היה).

אמר (זאת אחת מתפילותיו): "האם אגיע לכל מקום שאליו אני נכנס".

שוב, קריאה להיות במקום שבו אתה נמצא, אשר מותחת את כולנו.

אז תודה לך על ההזדמנות הזו לחלוק את הצמיחה שלי למישהו שמבין שיחסי אנוש פשוט עשויים להיות התחום שלנו.

תודה.