אנו חיים בתקופה שבה, במיוחד בגלל השפעת הטכנולוגיה - ובמיוחד המדיה החברתית - יש לנו את הרעיון שרעיונות חדשים לחברה יכולים להתפתח במהירות רבה. אבל למרבה הצער, זה מדלג על העבודה הקשה של בניית יכולות מקומיות, קשרים ומערכות יחסים - הון חברתי. התבוננו בעידן הפרוגרסיבי: אנשים לא פשוט יצאו לרחוב ודרשו שהברונים השודדים יושלכו מתפקידיהם בחברות הנצלניות הללו. הם עשו את העבודה של בניית תמיכה בתקנות שיעצרו את הניצול: סוכנויות לשבירת אמון וסוכנויות להגנת הצרכן. והם גם הקימו תשתית חדשה לכלכלה בעלת היגיון מוסרי שונה: חברות שירות בבעלות ציבורית ומקומות עבודה מאוגדים ומס הכנסה פרוגרסיבי.

אני ושותפתי לכתיבת הספר נשאלים לעתים קרובות: "האם אנחנו כבר בתנופת עלייה? מתי נוכל לצפות שהעלייה תתרחש?" התשובה הקשה לכך היא: זה תלוי בנו. אם אנחנו חושבים שניצור תנופת עלייה נוספת רק על ידי הבעת זעם ברשתות החברתיות, אנחנו טועים. אנחנו צריכים להשתמש בסוכנות שלנו כאזרחים כדי לבנות ...

אחת הגיבורות שלי היא דורותי דיי, מייסדת תנועת העובדים הקתולים. היא הושפעה מעבודתם של אנשים כמו ג'יין אדמס. דיי לימדה שאנחנו צריכים לבנות חברה חדשה בתוך המעטפת של הישנה. זו שיטה מעוררת השראה רבה. במקום למקד את האנרגיה שלנו בהריסת הישן, אנחנו צריכים להתמקד בבניית החדש - מוכנים להתערב כאשר הישן יאכל את עצמו בחיים. בהחלט ייתכן שההיפר-אינדיבידואליזם שלנו והשחיקה באמון החברתי ייצרו קריסה של מוסדות. ראינו חלק מזה עם המגפה. מה יקום ויחליף את המוסדות המנודים האלה? מענה על שאלה זו בפעולה הוא המקום שבו מתרחשת באמת עבודת העלייה.

המגפה לימדה אותנו שקשרים דיגיטליים אינם מספיקים - לא לצרכים האנושיים שלנו ולא לצרכים של החברה. במשך זמן רב, הרשינו לעצמנו להאמין בדיה שזה בסדר שאנחנו נותנים למרקם החברתי שלנו להתפרק בעולם פנים אל פנים, כי היה עולם מקוון אחר שעתיד להחליף אותו באופן קסום. אבל אז בגלל המגפה כולנו היינו צריכים לעשות את חג ההודיה וחג המולד בזום, והבנו שאנחנו צריכים אנשים אחרים באופן אישי, לא רק על מסך. זה בעצם נותן לי תקווה שאנחנו מתחילים להבין שהגיע הזמן להשקיע מחדש בקשר פנים אל פנים.

יש הרבה יזמים חברתיים ממש טובים שעובדים כדי לאחד אנשים במרחבים פיזיים כדי לעבוד יחד על פרויקטים. זה החלק השני של זה בחיל השלום: דבר אחד שלומדים מהר כמתנדב הוא שהדרך הטובה ביותר לבנות גשרים היא יצירה משותפת, עבודה משותפת על פרויקט שאכפת לכולם ממנו. אנשים שמקדמים יוזמות כאלה בארצות הברית נותנים לי הרבה תקווה.

לעתים קרובות שואלים אותי מה יהיה מרשם המדיניות שלי לממשל שיעזור לנו להתקדם לעבר עלייה. שירות לאומי הוא התשובה המוחלטת שלי.

אבל מה שמשאיר אותי ער בלילה הוא העובדה שיש הרבה כוחות מנוגדים שפועלים נגד השינוי החיובי הזה. על כל נבט ירוק טוב שאנחנו רואים, יש הרבה צל וחושך. אני חושב שזה קרה עם הבחירות המתחרות, וגם ב-6 בינואר. זה ממשיך לקרות עם דיונים על מסכות וחיסונים.

האם הדברים מתנדנדים או לא, זה באמת עניין של מסה קריטית. איך גורמים לכל האנשים שיושבים מהצד להיכנס לשם ולפעול כדי לדחוף אותנו בחזרה אל האור? אני חושב שזה היה הסיפור של העידן הפרוגרסיבי. אנשים תמיד שואלים, "מה היה הרגע שבו התקופה המוזהבת פינתה את מקומה לעידן הפרוגרסיבי?" לא היה רגע היסטורי ברור. היו כל הכוחות האלה שפעלו לטוב וכל הכוחות המנוגדים האלה שפעלו כדי להרוס את זה. בסופו של דבר הטוב ניצח כי אנשים השקיעו מספיק אנרגיה כדי לדחוף את זה למעלה ולמטה.

לעתים קרובות שואלים אותי מה יהיה מרשם המדיניות שלי לממשל שיעזור לנו להתקדם לעבר עלייה. שירות לאומי הוא התשובה המוחלטת שלי. כמתנדב בחיל השלום שחזר, וכתומך בלמידת לקחי ההיסטוריה, אני תומך עמוקות ברעיון שיצירת תמריצים והזדמנויות למיליוני צעירים לעבוד יחד למען טובת החברה צריכה להיות בראש סדר העדיפויות. זה יכול לעזור לנו להתמודד לא רק עם אי שוויון כלכלי, אלא גם עם קיטוב, נרקיסיזם תרבותי ופיצול חברתי - כל ההיבטים של המשבר הרב-גוני הנוכחי שלנו, שיכולים לעזור לנו לגלות מחדש תחושת סולידריות - "אנחנו" - כמו גם למצוא מטרה ותחושת זהות שיכולות להוביל אותנו לכיוון חדש.