מקום להכל
דברים שמתפרקים הם סוג של מבחן וגם סוג של ריפוי. אנחנו חושבים שהעניין הוא לעבור את המבחן או להתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחדים ומתפרקים. ואז הם מתאחדים שוב ומתפרקים שוב. זה פשוט ככה. הריפוי נובע מלאפשר מקום לכל זה לקרות: מקום לאבל, להקלה, לסבל, לשמחה.
כשאנחנו חושבים שמשהו הולך לגרום לנו הנאה, אנחנו לא יודעים מה באמת יקרה. כשאנחנו חושבים שמשהו הולך לגרום לנו אומללות, אנחנו לא יודעים. לתת מקום לאי ידיעה זה הדבר הכי חשוב. אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו חושבים שיעזור. אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו אף פעם לא יודעים אם ניפול שטוח או נישאר זקוף. כשיש אכזבה, אנחנו לא יודעים אם זה סוף הסיפור. ייתכן שזו רק תחילתה של הרפתקה גדולה...
כאשר דברים מתפרקים ואנחנו על סף של "אנחנו לא יודעים מה", המבחן עבור כל אחד מאיתנו הוא להישאר על הסף הזה ולא להמציא אותו. המסע הרוחני אינו עוסק בגן עדן ובהגעה סוף סוף למקום שהוא באמת מתנפח. למעשה, דרך זו של הסתכלות על דברים היא מה שמשאיר אותנו אומללים. המחשבה שאנחנו יכולים למצוא הנאה מתמשכת ולהימנע מכאב היא מה שנקרא בבודהיזם סמסרה, מעגל חסר תקווה שמסתובב שוב ושוב ללא סוף וגורם לנו לסבול מאוד. האמת הנאצלת הראשונה של בודהה מציינת שסבל הוא בלתי נמנע עבור בני אדם כל עוד אנחנו מאמינים שדברים נמשכים - שהם לא מתפרקים, שאפשר לסמוך עליהם כדי לספק את רעבוננו לביטחון. מנקודת מבט זו, הזמן היחיד שאנחנו יודעים מה באמת קורה הוא כאשר השטיח נמשך ואנחנו לא מוצאים מקום לנחות. אנחנו משתמשים במצבים האלה כדי להעיר את עצמנו או כדי להרדים את עצמנו. עכשיו - ממש ברגע של חוסר הבסיס - הוא זרע הדאגה לאלה הזקוקים לטיפול שלנו ולגילוי הטוב שלנו...
החיים הם מורה טוב וחבר טוב. דברים תמיד נמצאים במעבר, לו רק היינו יכולים להבין זאת. שום דבר אף פעם לא מסתכם באופן שאנחנו אוהבים לחלום עליו. המצב הלא-מרכזי, שבין לבין, הוא מצב אידיאלי, מצב שבו אנחנו לא נתקעים ואנחנו יכולים לפתוח את ליבנו ותודעתנו מעבר לגבול. זהו מצב עניינים עדין מאוד, לא תוקפני, פתוח.
להישאר עם הרעד הזה – להישאר עם לב שבור, עם בטן מקרקרת, עם תחושת חוסר התקווה – זהו נתיב ההתעוררות האמיתית. להישאר עם חוסר הוודאות הזה, לרכוש את הכישרון להירגע בתוך הכאוס, ללמוד לא להיכנס לפאניקה – זהו נתיב הרוחני. לרכוש את הכישרון לתפוס את עצמנו, לתפוס את עצמנו בעדינות ובחמלה, זהו נתיב הלוחם..."