תוכנית עסקית של אהבה

היו נקודות מפנה רבות בחיי, אבל רגע אחד בולט כיצור מהותי באמת. זה קרה לפני ארבע או חמש שנים, במהלך אירוע שהייתי שותף להקמתו: פסטיבל התודעה. זו הייתה הפעם הראשונה שהשקעתי במשהו בלי לצפות לתשואה כלכלית.

באותה תקופה ניהלתי חברה מצליחה מאוד - המוכרת כאחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בספרד. הסיבה להצלחה הזו הייתה התרבות שלנו. המטרה הנעלה שלנו בעסקים מעולם לא הייתה ניהול העסק עצמו, אלא שימוש ברווחים שהוא יצר כדי ליצור מקומות עבודה מאושרים. זו הפכה לכל הסיבה שהיינו בעסק, וזה הפך את ניהול החברה למהנה באמת. הייתה לנו אווירת עבודה נהדרת.

אחד הדברים שעשינו כחלק מהמטרה הזו היה ליצור את פסטיבל התודעה - אירוע ללא מטרות רווח, כמובן. ידעתי שנצטרך להשקיע בזה כסף, וקיוויתי שמכירת הכרטיסים תהפוך אותו לבר קיימא. חשבתי שאולי אצטרך להשקיע קצת כסף - פשוט לא כל כך הרבה. בסופו של דבר זה בכלל לא היה בר קיימא. בסופו של דבר הוצאתי פי חמישה או שישה יותר ממה שחשבתי במקור. מבחינתי, זה היה מתסכל.

סגרנו את האירוע בן היומיים בריקוד אקסטטי. היינו בערך 2,000 איש. האווירה הייתה מדהימה. האירוע תוכנן להיות מגוון, אז שמרנו על מחירי כרטיסים נמוכים מאוד - וזו, בכנות, אחת הסיבות לכך שהוא לא היה בר קיימא. אבל זה אומר שהיה לנו קהל מגוון להפליא, והאנרגיה הייתה פנומנלית. זה היה ממש יפהפה. הריקוד האקסטטי הזה היה פשוטו כמשמעו אקסטטי - 2,000 איש רוקדים ביראת כבוד, אחרי אירוע שנמשך יומיים שלמים.

עמדתי שם ברגשות מעורבים, מודע לכמה כסף הוצאתי כדי שזה יקרה. אבל בשלב מסוים הייתי כל כך מוצף מתחושת האושר - לראות את כל האנשים האלה מחייכים סביבי, ולהרגיש שמילאתי ​​תפקיד בזה - שהייתי בעצמי נפעם. אני זוכר שחשבתי: וואו, זה היה כל כך זול לשמח את כל האנשים האלה. כל הסיפור שסיפרתי לעצמי על כמה יקר זה התהפך לגמרי. אלפיים איש, מאושרים, כמעט בחינם.

זו הייתה סוג של שמחה שמעולם לא חוויתי קודם לכן. כבר ידעתי אושר דרך הצלחה מקצועית - בניית חברה שבה אנשים משגשגים תמיד הייתה סיפוק רב. אבל זה היה שונה, כי לא הרווחתי מזה כסף.

מה שהרגשתי היה גם התרגשות, אבל יותר מזה, תחושה של מלאות: תחושה של להיות בבית, תחושה שזה בעצם מהות האושר.

זו הייתה המהדורה הראשונה. במהדורה השנייה, גם קרה משהו קסום - משהו שאני עדיין מוצא מוזר להסביר. אחת העובדות הבכירות ביותר שלי הגיעה כמתנדבת, והיא הודתה לי פשוט על כך שאפשרתי לה להיות חלק מזה - במיוחד על כך שאפשרתי לה לנקות את רצפות הפסטיבל. היא לעולם לא הייתה לוקחת על עצמה עבודה כזו תמורת כסף. לעולם לא. אבל היא עשתה את זה בחינם, והיא הייתה באמת אסירת תודה על ההזדמנות. אני זוכר שחשבתי: מה קורה כאן? זה ממש מוזר.

במהדורה השלישית הבנתי שהתשוקה שלי נסחפה לעבר עשיית דברים נוספים כמו פסטיבל התודעה. החברה שלי - מוצלחת ככל שהייתה - הפכה לכלי קטן מדי עבור מה שעשיתי; הרגשתי שאני נועדתי למשהו גדול הרבה יותר. אז החלטתי למכור אותה. החוויה הזו, פשוטו כמשמעו, היא מה שהניע אותי למכור את החברה שלי, מה שעשיתי בשנה שעברה, כדי להתקדם בכיוון הזה.

מה שמרשים אותי עכשיו, במבט לאחור, הוא שלא שכנעתי את עצמי לעשות את זה. לא הייתה שום דרך שמישהו היה יכול לשכנע אותי למכור את החברה שלי לפני הרגע הזה - שום ויכוח לא היה עובד. רק אחרי שתחושת האושר החדשה הזו תפסה אותי, זה פתאום הפך לגיוני. וזה מה ששינה את ההתנהגות שלי.

אז טרנספורמציה אינה שינוי בהתנהגות. זה היה שינוי במערכת האמונות שלי שהניע שינוי בהתנהגות, ללא מאמץ כלל. בכל פעם שאתה מוצא את עצמך כופה שינוי בהתנהגות באמצעות מאמץ גרידא, זה בדרך כלל בגלל שיש משהו אחר - אמונה מתחת להתנהגות הזו - שבאמת צריך להשתנות קודם.

ההבנה הזו הייתה בסיסית עבורי. ואז חשבתי: אם זה נכון ברמה האישית, זה חייב להיות נכון גם ברמה הקולקטיבית. אז פיתחנו את רעיון הפילנתרופיה הטרנספורמטיבית - שאם אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו צריכים להתחיל בשינוי עצמנו. ושינוי עצמנו פירושו שינוי מערכת האמונות שלנו.

צ'אבי גינסטה ייסד את Voxel בשנת 1998, חברה שבסיסה בברצלונה, שהפכה למובילה עולמית בתשלומים אלקטרוניים לתעשיית התיירות ונבחרה פעמיים לאחת ממקומות העבודה הטובים ביותר בספרד. הוא מכר אותה בשנת 2024 תמורת למעלה מ-100 מיליון דולר כדי להקים את קרן Humanitas, התומכת בפילנתרופיה טרנספורמטיבית - מימון שינויים באמונות ובחשיבה כזרז לשינוי מערכתי. לאורך הדרך, הוא גם כיהן כמנכ"ל הסניף הספרדי של Conscious Capitalism וכתב יחד עם סרג'י טורס את הספר Humanitas .