מתקווה לחוסר תקווה

ככל שהעולם הופך אפל יותר ויותר, הכרחתי את עצמי לחשוב על תקווה. אני צופה איך העולם והאנשים הקרובים אלי חווים צער וסבל מוגברים. כאשר תוקפנות ואלימות עוברות לכל מערכות היחסים, האישיות והעולמיות. כמו החלטות מתקבלות מחוסר ביטחון ופחד. איך אפשר להרגיש מלא תקווה, לצפות לעתיד חיובי יותר? התהילים המקראי כתב ש"ללא חזון העם מתאבד". האם אני מת?

אני לא שואל את השאלה הזו בשלווה. אני נאבק להבין איך אני עשוי לתרום להפיכת הירידה הזו לפחד וצער, מה אני יכול לעשות כדי לעזור להחזיר את התקווה לעתיד. בעבר, היה קל יותר להאמין ביעילות שלי. אם הייתי עובד קשה, עם עמיתים טובים ורעיונות טובים, נוכל לעשות שינוי. אבל עכשיו, אני מפקפק בזה בכנות. אך ללא תקווה שהלידה שלי תניב תוצאות, איך אוכל להמשיך? אם אין לי אמונה שהחזונות שלי יכולים להפוך לאמיתיים, איפה אמצא את הכוח להתמיד?

כדי לענות על השאלות הללו, התייעצתי עם כמה שעברו תקופות אפלות. הם הובילו אותי למסע אל שאלות חדשות, כזו שלקחה אותי מתקווה לחוסר תקווה.

המסע שלי התחיל עם חוברת קטנה בשם "רשת התקווה". הוא מפרט את סימני הייאוש והתקווה לבעיות הדוחקות ביותר של כדור הארץ. בראש ובראשונה הוא ההרס האקולוגי שבני האדם יצרו. עם זאת, הדבר היחיד בחוברת מציין כבעל תקווה הוא שכדור הארץ פועל ליצירת ולתחזק את התנאים התומכים בחיים. כמין ההרס, בני האדם יורחקו אם לא נשנה בקרוב את דרכינו. EOWilson, הביולוג הידוע, מעיר שבני האדם הם המינים העיקריים היחידים שאם היינו נעלמים, כל מין אחר היה מרוויח (למעט חיות מחמד וצמחי בית). הדלאי לאמה אמר את אותו הדבר בתורות רבות האחרונות.

זה לא גרם לי להרגיש מלא תקווה.

אבל באותה חוברת קראתי ציטוט של רודולף בהרו שאכן עזר: "כשהצורות של תרבות ישנה גוססות, התרבות החדשה נוצרת על ידי כמה אנשים שלא מפחדים להיות חסרי ביטחון". האם חוסר ביטחון, ספק עצמי, יכול להיות תכונה טובה? אני מתקשה לדמיין איך אני יכול לעבוד למען העתיד מבלי להרגיש מבוסס על האמונה שמעשיי יעשו את ההבדל. אבל Bahro מציע סיכוי חדש, שהרגשת חוסר ביטחון, אפילו חסרת בסיס, עשויה להגביר את היכולת שלי להישאר בעבודה. קראתי על חוסר בסיס - במיוחד בבודהיזם - ולאחרונה חוויתי את זה לא מעט. לא אהבתי את זה בכלל, אבל כשהתרבות הגוססת הופכת לעיסה, האם אוכל לוותר על חיפוש קרקע לעמוד?

ואצלב האוול עזר לי להימשך עוד יותר לחוסר ביטחון וחוסר ידיעה. "תקווה", הוא קובע, "היא מימד של הנשמה... אוריינטציה של הרוח, אוריינטציה של הלב. היא מתעלה על העולם שנחווה מיד ומעוגן אי שם מעבר לאופקיו... זה לא האמונה שמשהו ייצא טוב, אלא הוודאות שמשהו הגיוני בלי קשר לאופן שבו הוא ייצא".

נראה שהאול לא מתאר תקווה, אלא חוסר תקווה. להשתחרר מתוצאות, לוותר על תוצאות, לעשות מה שמרגיש נכון ולא יעיל. הוא עוזר לי להיזכר בהוראה הבודהיסטית שחוסר תקווה אינו ההפך מתקווה. פחד הוא. תקווה ופחד הם שותפים בלתי נמנעים. בכל פעם שאנחנו מקווים לתוצאה מסוימת, ועובדים קשה כדי שזה יקרה, אז אנחנו גם מציגים פחד - פחד להיכשל, פחד מאובדן. חוסר תקווה הוא נקי מפחד ולכן יכול להרגיש די משחרר. הקשבתי לאחרים שמתארים את המצב הזה. ללא עומס מרגשות חזקים, הם מתארים את המראה המופלא של בהירות ואנרגיה.

תומס מרטון, המיסטיקן הנוצרי המנוח, הבהיר עוד יותר את המסע אל חוסר התקווה. במכתב לחבר, הוא יעץ: "אל תסתמך בתקווה לתוצאות... אולי תצטרך להתמודד עם העובדה שהעבודה שלך תהיה חסרת ערך לכאורה ואף לא תשיג תוצאה כלל, אם לא אולי תוצאות מנוגדות לתוצאות. מה שאתה מצפה, ככל שאתה מתרגל לרעיון הזה, אתה מתחיל יותר ויותר להתרכז לא בתוצאות, אלא בערך, באמיתות העבודה עצמה רעיון ועוד ועוד עבור אנשים ספציפיים .

אני יודע שזה נכון. עבדתי עם עמיתים בזימבבואה בעוד ארצם מתדרדרת לאלימות ורעב על ידי מעשיו של דיקטטור מטורף. עם זאת, כאשר אנו מחליפים מיילים וביקורים מדי פעם, אנו למדים שהשמחה עדיין זמינה, לא מהנסיבות, אלא ממערכות היחסים שלנו. כל עוד אנחנו ביחד, כל עוד אנחנו מרגישים שאחרים תומכים בנו, אנחנו מתמידים. כמה מהמורים הכי טובים שלי לזה היו מנהיגים צעירים. אחת בשנות העשרים לחייה אמרה: "חשוב איך אנחנו הולכים, לא לאן. אני רוצה ללכת ביחד ובאמונה". צעירה דנית אחרת בתום שיחה שריגשה את כולנו לייאוש, דיברה בשקט: "אני מרגישה שאנחנו מחזיקים ידיים כשאנחנו הולכים לתוך יער עמוק וחשוך". זימבבואית, ברגע החשוך ביותר שלה כתבה: "בצערי ראיתי את עצמי מוחזקת, כולנו מחזיקים אחד את השני ברשת המדהימה הזו של חסד אוהב. צער ואהבה באותו מקום. הרגשתי כאילו הלב שלי יתפוצץ מאחיזה הכל."

תומס מרטון צדק: אנחנו מתנחמים ומתחזקים בכך שאנחנו חסרי תקווה ביחד. אנחנו לא צריכים תוצאות ספציפיות. אנחנו צריכים אחד את השני.

חוסר התקווה הפתיע אותי בסבלנות. כשאני נוטש את השאיפה ליעילות, ורואה את החרדה שלי מתפוגגת, מופיעה סבלנות. שני מנהיגים בעלי חזון, משה ואברהם, נשאו שניהם הבטחות שנתן להם אלוהיהם, אך הם נאלצו לנטוש את התקווה שהם יראו את אלה בחייהם. הם הובילו מתוך אמונה, לא תקווה, ממערכת יחסים עם משהו מעבר להבנתם. TS אליוט מתאר את זה טוב מכולם. ב"ארבע הרביעיות" הוא כותב:

אמרתי לנפשי, תהיי דוממת וחכה בלי תקווה
כי תקווה תהיה תקווה לדבר הלא נכון; לחכות בלי
אַהֲבָה
כי אהבה תהיה אהבה לדבר הלא נכון; עדיין יש אמונה
אבל האמונה והאהבה והתקווה כולן בהמתנה.

כך אני רוצה לעבור את התקופה הזו של אי ודאות גוברת. חסר בסיס, חסר תקווה, חסר ביטחון, סבלני, ברור. וביחד.